מהעיתונות
קטעי עיתונות - מאמרים ותמונות בנושא הנצחה ואנדרטאות
מידי פעם מופיע בעיתון או באינטרנט מאמר או מופיעה תמונה אשר דנה בנושא ההנצחה ואנדרטאות, מאמרים ותמונות אשר עוסקים בהיבטים שונים, למשל הנצחת קרבנות השואה. דף זה מביא את קטעי העיתונות הללו.
מאמר של מאיר שלו מעיתון ידיעות אחרונות של סוף שבוע - 20 לאוקטובר 2007:
הנצחה לנרצחי השואה ברחובות גרמניה - פרוייקט של איש אחד:
ההנצחה נעשית על ידי החלפת אבני המדרכות בלוחיות מתכת ועליהן שמות של יהודים שנרצחו בשואה
 |
 |
צילום מתקופת מלחמת לבנון השניה:
המאבק על מעמדם של חללי הטרור אל מול חללי מערכות ישראל ובעיקר חללי צה"ל היווה כר פורה למאמרי עיתונות שונים, תמונה זו מביאה פן נוסף, משפחות שיקירהן נפטרו בטרם עת מחפשות גם כן את המקום להנציח:
מאמר ממקומון "ידיעות חיפה" מתאריך 23 נובמבר 2007
אחד מהפרמטרים החשובים שיש במלגות שחולקו על ידי עיריית נשר הוא ליווי המשפחות ובעיקר הפעולה למען הנצחת החלל. בכך תתאפשר הרחבת ההנצחה מעבר לפעולות הנעשות על ידי המשפחות.
מודעה מעיתון ידיעות אחרונות על דרישה לשיוויון לא רק בחיים אלא גם בהנצחה:
סקטוריאליות בהנצחה:
אתר לבני הקיבוצים
אתר הנצחה לעורכי דין
תערוכה בנושא הנצחה בטכניון בחיפה
גלגל הצלה
טיפולוגיה של הנצחה בישראל - אדריכלות וחברה
כתבה שפורסמה ב - http://www.technion.ac.il/gallery/c1_2.html
מבני הנצחה וזיכרון הינם מבני קצה: מבנים אשר מאכסנים נושא טעון במיוחד, פונים לקהל יעד רחב ומגוון, ומציגים את עצמם בזמן שהייה מוגבל. מבנים אלו מהווים דוגמא לביטוי קיצוני של סמליות אדריכלית בתרבות. התערוכה מבקשת לדון במבני הנצחה וזיכרון ובקשר ההדוק המתקיים בין החברה והתרבות ובין האדריכלות של חברה זו.
מבני הנצחה וזיכרון בישראל בונים מסד של לגיטימיות לצרכיה של חברה שנאלצת להמשיך ולהקריב חיים, בבחינת הצדקת הקושי של הקיום והצדקת הדם שנשפך ועוד עלול להישפך. לגיטימיות זאת מאפשרת את המשך שיתוף הפעולה ללא תנאי בין המערכת הביטחונית והצבאית לבין האזרח במדינה, ולהסכמה כמעט קולקטיבית, שהמאבק הוא כלי הישרדותי לקיום בארץ. לפיכך, הסיפור ההיסטורי - העבר והשכול - אינו הסיפור כולו. כאן המבנים והאנדרטאות מספרים סיפור נוסף, סיפור מיוחד למקום. המבנים מתעדים את ההיסטוריה, את המוות, את הכאב, אולם תוך כדי כך הם מייצרים מבט נוסף - קדימה, לעתיד . התפיסה המאפיינת אותם היא בהיותם מתווכים בין העבר וההווה, לבין העתיד, כייצוג של שני סוגי זמן.
תלת-המימד של ההנצחה, המביטה אחורה וקדימה, מיוצג באופנים הבאים: סגור ופתוח, חשוך ומואר, מתחת ומעל, קרוב ורחוק. סוגים שונים של הפכים מאורגנים במבנים אלו, וכמעט כל המבנים מנצלים יותר מהיפוך אחד. המצב הייחודי של המבט הכפול, אחורה לאירוע ולטראומה, וקדימה לעבר החיים העתידיים, מקבל את ביטויו במבנים. האדריכלים, כחלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית, מתחברים למיתוסים קיימים ולצו חברתי בקונטקסט המקומי, ועוסקים, במודע או בתת-המודע, בהעברת המסר המגויס.
בהיסטוריה הישראלית קיימים שני עוגנים דומיננטיים, המשמשים כנקודות התייחסות קבועות לנושא. השואה מהווה את נקודת ההתכנסות הראשונה והעיקרית שממנה - מהטראומה, מהאובדן, מהכאב - צמחה מדינת היהודים. מלחמות ישראל, המהוות את בסיס הכובד השני, שייכות, בנרטיב הישראלי, למאבק לקיומה של מדינה שנולדה מעשן השואה.
התערוכה, מתמקדת במכלול התופעה כפי שהיא באה לידי ביטוי בקרב הסקטור היהודי בישראל. תפיסת הזיכרון וההנצחה בקרב הציבור הערבי-פלסטיני בישראל מייצגת נרטיב שונה, אשר נדחק אל מחוץ למה שמכונה "הזיכרון הקולקטיבי". התוצאה היא שהנצחת הסיפור הפלסטיני כמעט ואינה מיוצגת במופע האדריכלי בישראל.
המודלים בשחור ולבן המוצגים בתערוכה אינם מודלים המתארים את המבנים, אלא מצביעים כיצד התזה באה לידי ביטוי בחמישה-עשר המבנים שנבחרו. המודלים מסבירים את הרעיון המרכזי הרלבנטי בכל אחד מהמבנים. בנוסף, מוצגים מסמכים אדריכליים: תמונות, תכניות, חתכים וחזיתות של המבנה, ופרטים אודות הבניין והמתכנן.
את התערוכה מלווה פרק משיר של יהודה עמיחי המציע את זר הפרחים, המאפיין טכסי זיכרון והנצחה, כגלגל הצלה לחיילים הקבורים מתחתיו. דימוי המחבר בין מי שנמצא מתחת לפני הקרקע ובין מי שמניח את הזר ממעל, קושר קשר בין החי למת, בין העבר להווה ולעתיד. הדימוי מאזכר את המחויבות ההדדית והקשר הבלתי נפרד בין המתים לחיים, מקבל את העובדה כי המוות הוא גם שכחה, והזיכרון הקולקטיבי מבטל את הזיכרון האישי.
בתצוגה מוקרן וידאו-ארט של ארז ישראלי המורכב מסצנת 'פייטה', כשברקע מושמעת תפילת "אל מלא רחמים", המושרת לזכרו ועילוי נשמתו של המת היהודי. העבודה מחזירה את הצופה מהשדה המרחבי לאבדן האישי.
התערוכה תוכננה והותאמה לביתן הישראלי בבינאלה בוונציה והיא מוצגת בגלריה בטכניון באופן חלקי.
טולה עמיר
אוצרת
גלגל הצלה
טיפולוגיה של הנצחה בישראל - אדריכלות וחברה
התערוכה שיצגה את ישראל בבינאלה לאדריכלות בוונציה 2006, מתארחת בגלריה לארכיטקטורה ואמנות ניסויית ע"ש הניך בטכניון בחיפה
פתיחה: יום ג' 17/4 בשעה 19:00
נעילה: 17/5/2007
טולה עמיר, אחת האדריכליות המוערכות בישראל, מציגה נקודת מבט מפורטת ומיוחדת על הדרך בה הנציחו אדריכלים שונים לאורך קיומה של מדינת ישראל את זכרון הנופלים באתרי הנצחה שונים. התערוכה מציגה את הקווים המקבילים בהקמתם של מבני הנצחה בחלוקות המימד והתאורה ומעלה את השאלה האם לאדריכלות, ולאדריכלות זיכרון בפרט, מותר להתיימר ולשלוט ברגשותיו של הצופה, ליצר חוויה מסוימת, וע"י כך לעצב תודעה.
מבני הנצחה וזיכרון בישראל אינם מבנים המתעדים, או מתרגמים באופן תלת מימדי וישיר, אירוע או תקופה. התפיסה המאפיינת מבנים אילו היא בהיותם מתווכים בין העבר וההווה לבין העתיד. המבנים אמנם מתעדים את ההיסטוריה, את המוות, את הכאב, אולם תוך כדי כך הם מייצרים מבט נוסף - קדימה, לעתיד .
השכול הישראלי איננו פרטי, אלא רתום לרעיון הקולקטיבי, וכך ביטוי הזיכרון וההנצחה בישראל ייחודי בהיקפו, וכולל אלמנטים רבים מעבר למבנים; הכמות הרבה של מבני זיכרון והנצחה בישראל, היא רק חלק מריבוי האלמנטים המנציחים וזוכרים. הצורך בהנצחה קיים גם במקומות אחרים, אולם הייחוד הישראלי הוא בכמות, בתרגום, ובמניפולציה האדריכלית .
תערוכה זו מבקשת להציג מאפין יחודי לאדריכלות בישראל. אדריכלות ההנצחה בישראל מייצרת מבט כפול ע"י תרגום של ההפכים בחללים אדריכליים, כייצוג של שני סוגי זמן. המצב הייחודי של המבט הכפול, אחורה לאירוע ולטראומה הראויה להיזכר, וקדימה לעבר החיים העתידיים, מקבל את ביטויו גם במבנים. האדריכלים, כחלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית, עוסקים בהעברת המסר המתבטא ע"י הפכים של חוויות. תלת המימד של ההנצחה, המביטה אחורה וקדימה, מיוצג באופנים הבאים: סגור ופתוח, חשוך ומואר, מתחת ומעל, קרוב ורחוק.
15 מבני ההנצחה והזכרון שנבחרו מוצגים בתערוכה במודלים, בשרטוטים ובתמונות. המודלים בשחור ולבן הינם רעיוניים במהותם, מסבירים את ביטוי הטענה הרלבנטית בכל אחד מהבניינים, ומנתחים את ה'יש' וה'אין' של החלל האדריכלי. המודלים עשויים חומרים פלאסטיים, חומרים הפוכים מהאבן והבטון האופיניים לאתרי הנצחה, אך בניגוד לחומרים ה'טבעיים' דווקא הפלאסטיק הוא כנראה הנצחי.
טולה עמיר עובדת בתל אביב. בוגרת בית הספר לאדריכלות AA בלונדון. תואר שני בסוציולוגיה ואנתרופולגיה באוניברסיטת תל אביב. מורה בבית הספר עזריאלי לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב.
תמונות של התערוכה והמוצגים שבה:
מאמר מעניין על הנצחה, צורתה, גודלה והפרטתה מאת אהוד אושרי - הארץ
למאמר המקורי באתר הארץ לחץ כאן
ארקדי בחנות חרסינה
מאת אהוד אשרי
יום חמישי האחרון היה אמור להיות עוד אחד מהימים היפים האלה של ארקדי גאידמק. מלווה בצוותי תקשורת בא המיליארדר לאתר ההנצחה של 73 חללי אסון המסוקים בשאר ישוב כדי "לבחון מקרוב את התקדמות העבודות", כלומר, כדי לגבות את התמורה הפוליטית על תרומתו (450 אלף דולר) להשלמת הפרויקט המפואר. אלא שהפעם ציפתה לו הפתעה לא נעימה. במקום לקבל מחמאות הוא נאלץ להתמודד עם שאלות חטטניות על תחקיר "ידיעות אחרונות" שפורסם באותו יום וחשף את מעורבותו במפעל אורניום בקזחסטאן.
גאידמק הגיב בשתי הדרכים היחידות שהוא מכיר - סיסמאות וכסף. בתשובה לערוץ 10 אמר: "אני גאה במה שעשיתי כי תרמתי ליציבות ולביטחון בעולם". איך בדיוק? בכך שמנע את נפילת מפעל האורניום הקזאחי לידי גורמים כמו איראן. לא משנה שבתגובתו הראשונה ל"ידיעות אחרונות" הכחיש כליל את הממצאים ("העניין שלי בתעשייה בקזחסטאן היה רק בדשנים. לא הייתי מעורב בתחום האורניום בשום דרך"). במחשבה נוספת הוא נזכר שבעצם כן השקיע כסף במפעל, אבל רק כדי להציל את שלום העולם.
הדרך השנייה למזער את הנזק הציבורי היתה להיענות לבקשת ההורים השכולים ולתרום עוד 120 אלף דולר להשלמת העבודות. "זאת חובתי כאדם יהודי למדינה שלי", הסביר לעיתונאים. יש השקעות שהן חובתו לעולם, כמו במפעל האורניום, ויש השקעות שהן חובתו למדינה, כמו בהנצחת חללי צה"ל.
ההורים השכולים מודעים לבעייתיות שבפנייתם לעזרת גאידמק. הם היו מעדיפים שהמדינה תממן את האתר. אחרי הכל, גאידמק משתמש בהם כדי לקנות לעצמו עוד נתח לגיטימציה ציבורית ובהזדמנות זו לתקוע טריז בינם לבין הממשלה. הוא מזהה את קשיי המדינה לממן את הפרויקט היקר, תופס את מקומה ומלבה את הביקורת הציבורית נגד הרשויות.
"אין לי שום רגשי אשמה שאנחנו לוקחים כסף מגאידמק", אמר אלי בן שם, יו"ר עמותת יד לבנים. "אם אחרי 10 שנים מדינת ישראל לא השכילה להנציח 73 לוחמים אז זה יפה מאוד שגאידמק ביקש לתרום למטרה נעלה זו". אפרת אסנר, אם שכולה, הוסיפה: "אני לא מאושרת מהמצב הזה, הייתי מצפה שמדינת ישראל, ששולחת את בנינו לצבא, תיתן את הדעת על איך ניתן להנציח אותם". אחרים ראו בתרומה דוגמה לנזקי מדיניות ההפרטה, שמובילה אזרחים לארנקיהם של נדבנים פרטיים.
אלא שפרויקט הזיכרון לחללי אסון המסוקים מעורר שאלות על תרבות ההנצחה ולאו דווקא על תרבות ההפרטה. מספיק לראות את היקף התוכנית - האתר משתרע על לא פחות מ-11 דונם שבהם מוצבים 73 סלעים. במרכזו מוצבת בריכה שבתוכה צפים שמות החללים וממנה יוצאת אמת מים שמובילה למקום התרסקותו של אחד המסוקים. עלות העבודות מסתכמת ביותר ממיליון דולר, שמתוכם תרם גאידמק 570 אלף ואת היתר מימנו משרד הביטחון, קק"ל ועוד תורמים פרטיים שלא טרחו לפרסם את תרומתם.
האם יש הצדקה לפרויקט הנצחה גרנדיוזי ויקר כל כך? האם אי אפשר להסתפק בגלעד צנוע יותר? אלה שאלות רגישות, הפורטות על נימים כאובים בחברה הישראלית ומעוררות בתוכה אמביוולנטיות קבועה. המסורת היהודית אינה דוגלת בהנצחת המתים דרך מונומנטים מפוארים; מדינת ישראל, לעומת זאת, רואה בחללי צה"ל ביטוי מרכזי לערכי הלאומיות וחותרת להנצחה חגיגית, אבל נקרעת בין מגבלותיה הכלכליות והביורוקרטיות לבין רגשי אשמה כלפי המשפחות השכולות. זה המקור לוויכוחים המרירים בין ההורים לרשויות, שמלווים את הקמת האנדרטאות לאורך שנים.
לתוך הקלחת הרותחת הזאת של שכול והנצחה נכנס גאידמק כפיל לחנות חרסינה. מה אכפת לו לזרוע עוד קצת מחלוקת - העיקר שהוא צובר עוד נקודות במאבק נגד ניצב יוחנן דנינו ובמרוץ לראשות העיר ירושלים.