מקום הפיגוע

ביום רביעי, השלושים ואחד ליולי 2002 ישבו עשרות אנשים בקפיטרית "פרנק סינטרה" שבאוניברסיטה העברית הר הצופים בירושלים.

בשעה 13:30, התפוצץ לפתע מטען חבלה כבד.

תשעה בני אדם נהרגו כתוצאה מהפיגוע כשמונים בני אדם נפצעו.

 ההנצחה לזכרם של תשעת ההרוגים נמצאת מחוץ לקפיטריה באוניברסיטה בהר הצופים, ממש במקום הפיגוע. ההנצחה עשויה בצורה צנועה וקשה להבחין בה במבט ראשון.

ההנצחה בנויה מעץ - אלמנט טבעי השתול באלכסון - במצב לא טבעי. על מעקה האבן שמתחת לעץ סיפור המעשה באנגלית ובעברית וכן שמותיהם של תשעת ההרוגים.

 מאמר שכתב פרופ' בן ששון על ההנצחה:

לא על השכול לבדו

אסור שאתר ההנצחה לחללי הפיגוע באוניברסיטה יסמל התמכרות לאבל
בן-ששון מנחם

אשתקד כיום הזה, 31 ביולי, נהרגו תשעה עובדים וסטודנטים באוניברסיטה העברית בהר הצופים. משפחות הנפגעים וחבריהם ואנשי האוניברסיטה מתכנסים היום למעמד של זיכרון וכאב, המלווה ברוגז על הרצח והאלימות בקמפוס.
מקום הכינוס יהיה ליד מקום הפיגוע, באתר ההנצחה הצנוע של "העץ הנטוי". דרכו של הזיכרון, שהוא נאחז במוחשי, ודרכם של אתרי הנצחה, שהם הופכים לחזות החיים ותמציתם - משום עוצמת המאורעות והנוכחות התדירה של השכול בחיינו ומשום הגדרת האתרים כמיוחדים וכקדושים במרחבי השגרה והחול. גם כאן עלול האתר המציין את האובדן והשכול להיות לאתר המייצג והמאפיין של חיי האוניברסיטה, ובעיני מבקר שטחי - המאורע הקשה עלול להיראות כתמצית חייה.

אולם הכינוס באתר ההנצחה יכול להקרין מסר מורכב יותר. בימים הסמוכים לאלה לפני 85 שנים, ביום רביעי ט"ו באב תרע"ח, 24 ביולי 1918, הונחו אבני הפינה לאוניברסיטה העברית, לא הרחק ממקום הפיגוע. המייסדים ביקשו לייצג מאוויים של עם לחזור להיסטוריה הנורמלית של העולם. שער הכניסה לעולם המודרני היה בעיניהם שער הדעת הביקורתית וההשכלה הגבוהה. במעמד זה כיוונו ליצור תשתית לחברה, שתשכיל לפתח שיח תרבותי עם העולם, שיח שיחליף עוינות מדורי דורות, עוינות שהוסברה באנומליה של עם החי שלא על אדמתו.

התקווה לנורמליות הובעה בדיבור ובמעשה, בייצוג שניתן לחוגים רחבים בהנחת היסודות. האוניברסיטה נבנתה, פיסית וסמלית, כמקום שבו יקנו דעת בני כל הלאומים והדתות. הנחת אבני הפינה סימלה את מה שהוגדר, באופטימיות ובתקווה, כיעדיה של האוניברסיטה מאז ועד היום: הלימוד והמחקר; הגילויים המדעיים; בניית חברה מתוקנת; הכשרת מנהיגות והעמדת אמות מידה להצטיינות.

ב-85 השנים שחלפו, קמו באוניברסיטה מפעלים רבים המממשים את התקוות. הגשמתו של החלום, חזיון בראשית, היתה כה מוצלחת, ושגרת הנורמליות שפעלה בה האוניברסיטה היתה כה מובנת, עד שכמעט ולא היה צורך בסמל והנצחה, ונשתכח מקום הנחתן המדויק של אבני הפינה.

הפיגוע כמו בא לערער על התקווה של רבבות שמימשו אותה במשך השנים, לנורמליות ולשגרה אקדמית. התשובה לפיגוע ניתנת בעיקר ברצון לשוב מהר ככל האפשר לשגרת העשייה האקדמית, להיות אי של שפיות בתוך עולמות של אי-שפיות. הגם שהשגרה אינה כשהיתה, יש בה מחויבות להמשיך במפעל הראשונים. אתר הנצחה במקום כה מרכזי, שיקבל בעיני מבקרים רק את משמעות השכול, עלול לסמל התמכרות לאבל והימנעות מן החזרה לשגרה, בכך יזכו הטרור והאלימות להישג נוסף.

סמל ההנצחה בכיכר מביע את החלופה המאוזנת, את הניסיון העיקש לשוב לשגרה, שאליו נלווית ההכרה כי נשתנו דברים ביסודות חייה של האוניברסיטה. "העץ הנטוי" נעקר מבית גידולו - בדומה לחיים ולשגרתם שנעקרו אשתקד - ונשתל מחדש כשהוא מוטה. כפי שהוטה מהלך חייהם של קרובים וידידים, וכפי שהוטו חיי המוסד בעקבות הפיגוע. העץ ממשיך כבר כמה חודשים את חייו במתכונת החדשה המוטה, והאוניברסיטה ממשיכה את חייה במתכונת דומה.
דרכו של הזיכרון שהוא נאחז במוחשי ובנתפש, והמקום הזה יקבל מעמד של אתר הנצחה בעיני הרבים. ראוי איפוא, שציבור הבאים למקום יראה שני ביטויים המזכירים שני מאורעות: את השכול והטיית השגרה שאירעו בקיץ שעבר, ועמם גם את המחויבות להביא עם לייעודו בכלי הדעת, מחויבות שהביעו מניחי אבני הפינה לאוניברסיטה ובוניה.

פרופ' בן-ששון מהחוג להיסטוריה של עם-ישראל היה רקטור האוניברסיטה העברית בשנים 2001-1998